אישי הישן, האמריקני, עם המשפטים שלו, לא קניתי, עד אתמול בערך. חברתי אמרה לי לפני שנים, כשכבר עמדה ליד מכוניתה להפרד, אומרים, ציינה את אחד הפילוסופים, שיחד עם הזקנה נושרים גם כל ההרגלים הרעים. הינו אז בערך בנות 30. ארבעה ילדים. כפר כליל שכשמו כן הוא וכל תושביו צעירים ויפים עד מאד.
הופתעתי, התרשמתי ולא שכחתי. הזכרתי לה אותו, את אותו משפט, מספר פעמים. הכחישה בתוקף. גם שטענתי כי ערן שיוביץ אמר אותו קודם. לא הגיוני, אמרה, הנרגנות הרי באה יחד עם הזקנה כמו… טוב, טוב, על כל דבר אומרת כמו, ותמיד הרגיז אותי הכמו הזה שלה, בפרט היום אחרי 20 שנה. זקן משול לילד. משפט שמעולם לא יחסתי לו חשיבות.
הזקנות החמודות שהולכות כל יום לים, האמת, מזכירות לי ילדים קטנים, מתוקים. הן כל כך מתוקות, נמרצות, מלאות חיים, גם כשהן על כסאות גלגלים, משוחחות וכל הזמן מחייכות, מחייכות, צוחקות.
עכשיו, ממש עכשיו, הסתכלתי מהחלון הרחב שלי שפונה לים. 40 מעלות בחוץ. כיסא הגלגלים ריק. לידו פוסעת מרחוק זקנה שנראית בת מאה. את הכיסא נושאת הפילפינית ואילו היא, כדי להוכיח את צידקתי, פוסעת לאט, מקל בידה, וכיסא הגלגלים נותר יתום, עירום וערייה.אך, איזה מראה נפלא. משנה את תפיסת המציאות שלי, את הפחד מהתקדמותו של הזמן. ואת תפיסת הזמן.
אתמול, למשל, הלכה נערה על מעקה קטן. זוכרת את המשחק מאז היותי ילדה. "את כמו ילדה קטנה", צעקתי לה בחן. הוציאה את האוזניות וענתה לי בשמחה, "אני בת 70", אמרה. "גם אני", עניתי לה בחזרה. "את נראית נפלא" אמרה לי, חחח.
איזה עולם נפלא. הדרך לים, כן, הטיילת החדשה בנהריה. אני, שאוהבת טבע פראי, מאוד חששתי, מודיעה בהכנעה. הדשא האמיתי, הפרחים, נר הלילה שמאז ילדותי הותיר בי געגוע, עדעדים, שיבולים, רק דוגמית של כל השפע הססגוני. המדרכות, שביל האופנים, מגרשי הכושר, הים מאחורי המעקה הקטן, עם החבצלות והעדעדים מכל הכיוונים, הסלעים, הצדפים, השקיעות והגלים, נו, אלוהים, איזה עולם נפלא בראת. רק קצת חבל שרק אחרי גיל שבעים מבינים ש.. The youth is waisted on the young
אך, איזה עולם נפלא!