למה הם מאוכזבים כל כך? מה חשבו שיקרה כאן? המדינה בסך הכל מתקדמת סבבה, לא? דור המייסדים שלנו, לא מחמיצים הזדמנות לספר שנחמץ להם הלב, ולא ככה דמיינו את ישראל של שנות האלפיים. רצו שנהיה ערבים זה לזה, שנשאר צנועים ופטריוטיים, אבל המציאות דהרה במהירות לעבר השגת מטרות אישיות, לעבר כסף, שליטה והנאות. זה גלגל שמתגלגל מהר, שאי אפשר לעצור אותו. את הילדים שלנו כבר לא מעניינת המדינה, ואנו לא מחשיבים את השכנים שלנו כמו משפחה, כמו פעם. ככה זה, וזהו זה. אם כבר, אז צריך לעשות שינוי שיתאים לדור הזה, לא שינוי שצועד אחורנית.
מבצעים שכונתיים משותפים יכולים להיות פלטפורמה מקסימה של חינוך לחברה מתוקנת יותר. מבצעי ניקוי רחובות, בייביסיטרים משותפים, קבוצות למידה, והכל בתוך השכונות. ככה נרגיש רווח מיידי בתוך העשייה המשותפת, מתוך האינטרס המשותף יוולד עתיד טוב יותר, חברתי יותר ומעל הכל, עתיד שמתאים לכאן ועכשיו. הילדות שלי הייתה שטופה בשירים שהגיעו בעצם מאימא רוסיה, אבל הותאמו לרוח התקופה והפכו לשירי אהבת ארץ ישראל. אימא שלי הייתה לוקחת אותנו לערבי שירה בציבור, שם הייתי ממתינה בייאוש עד שהערב יגמר, ונוכל סוף סוף לחזור הביתה. עד היום אני מכירה את מילות רוב השירים הללו, שאינם מושמעים כבר כמעט בכלל, ובטח ובטח שאינם מושמעים בביתנו. הילדים שלי לא מכירים אותם בכלל, ואינני יודעת האם הלב שלהם שומר בכלל מגירה מיוחדת לאהבת מולדת, האם יש מגירות כאלו בליבו של הדור הצעיר.
אולי הגיעו הזמנים בהם אהבת מולדת הפכה לפאסה, לדבר מיותר. אולי, אבל בלי אהבת החברה לא נותרת חמלה, ובלי חמלה החיים הופכים למעמסה בלתי נסבלת, במיוחד כאשר אתה חוצה את הקווים והופך לנתמך. עלינו להכין את החברה לתמוך בחלשים כבר עכשיו, כשהכוח במותניים והמסוגלות קיימת. האיש החלש אינו יכול להשפיע, הוא צריך עזרה. לא צריך לצאת בהצהרות גדולות, לא צריך לתת את המשימה למדינה. צריך להתחיל במחוות קטנות, כאלו שיזיזו שכונות, ואחריהן ערים ולבסוף מדינה שלמה.