לא אשכח את הערב הזה בו ההורים החליטו לקחת אותי איתם לנסיעת עבודה של אבא בגרמניה. אבא יעבוד ואני ואמא נסתובב בעיר אירופאית, נאכל במסעדות ונקנה מתנות לכולם. צהלתי משמחה והתרוצצתי ברחבי הבית צועקת "יש יש יש יש", כשנוספה לשמחה העובדה ש"אפסיד" שבוע בית ספר ומבחן גדול בחשבון.
הייתי בת 13, נרגשת מאוד לקראת הטיסה. פעם ראשונה במטוס, פעם ראשונה בחו"ל. כל הלילה לא ישנתי והבטן התהפכה והשמיעה קולות משל עצמה. בבוקר לבשתי את הבגדים הכי יפים שלי ונסענו לשדה התעופה. חוויה בלתי נשכחת, פעם ראשונה במטוס, להביט על הכל מלמעלה. דיילות יפות משקות אותנו במיץ תפוחים צלול עם קוביית קרח מלווה בחיוך. מעין נימוס כזה שלא הכרתי ושגרם לי לשבת זקוף, לחייך ולהחליק את השיער עם היד.
נחתנו בברלין, ברקע בליל של שפות ואנשים שנראים קצת אחרת. פתאום ניגשה אלינו בחורה ואמרה משהו בגרמנית. הלב שלי פתאום וללא התראה מוקדמת התכווץ. מיד נזכרתי בכל הסרטים שראיתי ביום השואה כל השנים. מוזר, חשבתי לעצמי, אחרי שקראתי את "אנה פרנק" כל כך הרבה פעמים ואפילו המצאתי סוף אחר משל עצמי, על כך שאנה שרדה והיום היא סופרת מצליחה קשישה מאוד שפרסמה עשרות ספרים מרתקים, איך זה ששכחתי על ההיסטוריה שלנו בגרמניה?
הדחקתי את המחשבה שהעיבה על כל ההתרגשות; עברו עשרות שנים מאז, הכול עכשיו אחר, חשבתי לעצמי. החלטתי לשכוח ולהתרכז במלון שהגענו אליו, כל כך גדול ומהפנט. ארוחות בוקר מדוגמות, מיטה רכה עם ריח בושם שיש רק במיטות של מלון, אימא במצב רוח טוב במיוחד, איזה כיף. באחד הבקרים יצאנו לטייל ברגל ברחובות העיר היפה. היה קר ואמא החליטה שנכנס לשתות שוקו חם בחנות קטנה מלאה בכל מיני שוקולדים וריחות משכרים של עוגות טריות ומאפים. פתחנו את הדלת ומשב אוויר חם היכה בפנינו וחימם מייד את עצמותינו. מאחורי דלפק מלא בכל טוב עמד גבר מבוגר. הוא הביט ישר בעיני. עיניו כחולות, מבטו קר, שונה לגמרי מהאווירה החמימה שמסביב.
אני נערה צעירה עם עיניים סקרניות, גדולות וחומות, בוהה בעיני קשיש גרמני תכול עיניים, ולפתע משהו בליבי נשבר. פתאום כל מה שקראתי עליו, הסרטים שראיתי, פתאום הכל היה מוחשי ואמיתי. לא איזה סרט אימה או ספר. משום מה ראיתי בעיניים שלו את הכול, והיה נדמה לי שבאותו שבריר של שנייה גם הוא ראה את הכל. באותה שנייה חוויתי חיים שלמים של דור אחר בעולם כביכול אחר. רציתי לברוח ולחזור באותו רגע לישראל.
אמא לא הבינה מה קרה ולמה אני לא שותה את השוקו. מדוע ביקשתי לחזור לחדר במלון ולא לצאת ממנו עד שעולים למטוס הגואל בחזרה לארץ, בחזרה הביתה. ניסיתי להסביר אבל היא לא לגמרי הבינה. עד היום אותו שבריר של שנייה חרוט בי וצרוב בזכרוני וכאשר אני צופה בחדשות ורואה את האנטישמיות הגואה בעולם, ברור לי לחלוטין שדבר לא נגמר ולא ייגמר עד שמשהו מהותי ביחסים בין בני האדם ישתנה מהיסוד.
לקריאה נוספת – https://www.kab.co.il/antisemitism/