כשהייתי קטנה ביום כיפור, הייתי כותבת מכתב, פתק לאלוהים, שבו אני מבקשת ממנו סליחה ומבקשת שיחליק. הייתי מצמידה אותו לתריסים ונותנת לו להתנופף ברוח בתקווה שאלוהים יציץ ויביט. אני זוכרת איך הייתי רועדת מפחד ממש מהאיש הגדול המבעית שיושב בעננים. והיום בתור בנאדם מבוגר, האם אני יותר או פחות פוחדת? שאלה טובה.
בתור אדם מבוגר, ברור לי שאלוהים לא מציץ לי מבין התריסים אבל היום חיה יותר באי ודאות, כי להיות מבוגר זה להבין שדברים רעים קורים לאנשים טובים ושאין צדק ואני בטח לא צדיקה בעצמי ואמן לי מושג מה ילד יום בכל המובנים. אני אפילו לא יודעת אם יש אלוהים אבל כן ברור לי שמשהו גדול מנהל לי את החיים ומפיל עליי הפתעות ותיקים. על כולנו, לא? אז איפה זה משאיר אותי? מה המשמעות של היום הזה?
אני חושבת שזה טוב שיש לפחות רגע אחד בשנה שבו אני לא יכולה להימלט מעצמי. כל השנה אני מסיחה את הדעת, מתעסקת בכל מיני עיסוקים וסידורים שלצערי קוראים לו החיים. וביום הזה הכל נעצר והמראה יושבת בוהקת מול הפנים והשאלה הכי כואבת צצה לה לאט לאט מהמעמקים. מה יהיה? בשביל זה נולדתי? זה כל מה שיש? מה עוד מחכה לי? איך זה יגמר? מה הטעם בחיים? הוא עולה לי למעלה וצף, הטעם המר. אלו שאלות שאי אפשר לסבול. כי אין להן תשובות.
בחודשים האחרונים קרו כל כך הרבה דברים שנראה לי שאולי יום כיפור מתפרש על כל החודשים כי השאלות שהדחקנו עולות לאט לאט ודי כואב לפני השטח וקרוב הרגע שאני וכולם לא נוכל להימנע מלשאול את השאלה הכי חשובה – למה כל זה? אני מקווה שכמו ביום הכיפורים המיתולוגי ,שהאמנו בו כשהיינו ילדים, נקבל תשובה סוף סוף מהעליונים, מהטבע, מאלוהים. אולי כל המכות, כל האירועים, כל הקורונה באה לגרום לנו להניח להיות הדעת ולחפש ברצינות את התשובה. אולי נצליח להיות טובים יותר אחד לשני. אולי יחזור לנו הברק בעיניים והשמחה בלב ונזכה ללב חדש, טהור ונקי.
אולי לא צריך לחכות. אפשר להתחיל את התהליך בעצמנו. ממילא כל מערכות החיים סביבנו מתפרקות כעת וכדי לבנות משהו חדש בואו נחפש באמת. בואו נחפש ביחד מה זה אומר להיות בני אדם ואם יש מטרה גדולה עבורינו מעבר לעבודה, לשופינג ובילויים. למצוא הנאה עמוקה ויחסים חמים עם אנשים אחרים ואולי אפילו עם העליונים? אני חושבת שאם נעשה כך, נמצא , לשם שינוי, איך הטבע מכין לנו הפתעות נפלאות. לילדים שעד עכשיו חצי שיחקו חצי טבעו בתוך ארגז החול והיום מבקשים לגדול.