אם היו מספרים לי בגיל עשרים ושלוש, באמצע התואר הראשון ובעיצומו של החיפוש אחר בן זוג, מהו המתכון האמיתי לזוגיות מוצלחת, המתכון היה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. אתה צריך לעבור את זה על בשרך כדי להבין את עוצמת הוויתור הנדרשת, כדי לבנות מערכת יציבה ותומכת בינך לבין בן הזוג, כזו שתכלול גם את הילדים וגם את ההורים שלנו. בתחילת הדרך הזוגית שלי, בכלל לא הכנסתי את ההורים כשיקול, הם היו צעירים ומבחינתי החיים היו מורכבים מספיק גם ככה. כעת הם עוברים את גיל השמונים וצריכים עזרה. עזרה להורה, קל לה יותר לקרות כאשר בן הזוג שלך תומך ואוהב.
זו לא אהבה של תשוקה ושל כיסופים, כמו בהתחלה, אלא אהבה שמכילה צירים רבים של התחשבות והבנה. אהבה שמצליחה לשחרר אותך להעניק לעוד מעגלים סביבך, ולא רק אל תוך הזוגיות. בהתחלה חוויתי זוגיות תובענית כזו, היה קשה לו לקבל אפילו את הנוכחות של שתי החברות הטובות שלי מהאוניברסיטה, והן נשרו. נשארנו רק אנחנו שנינו מול כל העולם, ואני נותרתי עם הזיכרון של שיחת התוכחה שקיימו איתי על כך שבחרתי לא נכון, רגע לפני שהתקפלנו אישה אישה לעולמה. הן הסבירו לי שיש אי התאמה בסיסית ביני לבינו וזה לא יצליח לנו, והסימן הברור לכך הוא שאני צריכה לבחור – או הוא או הן. יצא לי לפגוש אחת מהן לפני מספר שנים ולתדהמתי הסתבר לי ששתיהן לא נשארו נשואות. אש הזוגיות שרפה את ביתן והן בחרו להתגרש.
זה לא שהן לא זיהו נכון, היו קשיים רבים בדרך שלנו, ויתורים מטורפים על הגדרת האני והמרתו לאנחנו. בהתחלה זיהיתי שרק אני מתאמצת כדי לשמר את הקיים, אבל לאורך השנים הבנתי את גודל השינוי שהוא עובר, את היכולת לחבק ולעטוף את כל חלקי המשפחה, שלי ושלו, ולשמור עליהם. זה הסימן הגדול ביותר לאהבה בעיני. הצורך לוותר ולהתבטל לא נפסק, הוא נולד כל בוקר מחדש, אבל הרווח גדול מההפסד, ובגדול אני מודה על מזלי הטוב שנותרתי נשואה.