טולרנטיות נטולת דעות קדומות. צניעות – אליה וקוץ בה. ככה אסכם את מה שאני יודעת על סבא.
כן, אני כועסת עליך אבא. מילה לא סיפרת לי על סבא. היום, כשאני סבתא בעצמי, לא יכולה להעלות על דעתי את שתיקתך. הקריאה באתר https://laitman.co.il/ הביאה אותי לכתוב:
בארבעה בנים דיברה התורה, וגם בבית אבי, שתי בנות ושני בנים, כולם הקפידו להישאר שחראים והותירו אותי בלבד מכל "הכבודה המאוד צנועה", הצאצא היחיד. רק במקרה, לפני שנים, פתאום שאלתי את אבי, שחוץ מהסיפור שלו איך במקום ללכת לבית הספר כבר בראשית דרכו פנה שמאלה, קבר את ספר העברית והחשבון ועל קיבריהם כתב "כאן קבור ספר חשבון" ו"כאן קבור ספר עברית" ובמשך שלושה חודשים רצופים היה רועה צאן יחד עם נער ערבי ושם טעם את המעדן שנקרא פיתה שמן זית וזעתר( לימים הבנתי שזהו מאכל המקובלים).
ובכן, כששאלתי אותו מדוע איני יודעת דבר על סבי ענה לי מיד: "מה איתך, הוא היה החבר הטוב ביותר של הרב קוק". חייבת לומר שאם היה אומר לי שהוא היה החבר הטוב ביותר של בוב דילן הייתי ממשיכה לשאול, אבל גם הוא נשאר בסטאקאטו גדול. גם כשאחיותיו דרשו וקיבלו את רחוב שחראי היוצא מבית חולים של נווה צדק לא הניד הלה עפעף. "צניעות", עמנואל, הסבא המופלא הנפלא ביותר שארבע בנותי מתגעגעות אליך, אל הסיפורים שלך, ועדיין מקוננות על לכתך בטרם עת.
ובכן, הסיפור הידוע, המשכו בפגישה בין מנהל בית הספר שפגש את סבא שלי ושאל בדאגה גדולה, מלווה בחרדה, לשלומו של עמנואל הקטן שצילו לא נראה בבית הספר. סבי לא הראה את תדהמתו וגם דבר לא אמר דבר לפרחח הקטן.
למחרת עקבה אחריו אחותו הגדולה וראתה אותו אוכל בנחת את פיתו יחד עם חברו רועה הצאן.
גאוותו של אבי בדברו על סבי. הסיפור השני. בואו ונודה, היה מדובר בעמנואל המרדן שגדל בבית חרדי וציוני ממדרגה נעלה. ובכן, הלה נתפס בשבת קודש יוצא ממחבואו וסיגריה בפיו.
סבי תפס אותו ואמר לו: "בני אני רוצה לומר לך רק דבר אחד. תהיה אפיקורס רק על תהיה בור, כי אפיקורס, על מנת להביע דעתו, עליו ללמוד בל הרף ואילו בור נשאר תמיד בור ועם הארץ.
חלק ב' אני מתודעת לסבא שלי.
משמים שלחו לי את כתביו בעברית שאין כדוגמתה, וגם ביידיש. כתב כל השנים בעיתוני הארץ בעברית, ואילו בארצות הניכר כתב באידית, כלומר יידיש.
מביאה כאן טעימה קטנה מספריו:
טבריה – מאת א.י. שחראי, הוצאת אמנות תל אביב תר"ץ
מבוא
בתוך משקע אדמה מבראשית ובחיק הרים משתרע ומתפתל אגם מים. ארכו מן הצפון אל הדרום כ-26 קילומטר ורוחבו כ-7 קלומטרים ומשהו. בדרך שטפו יגיח ירדן אל פיהו, אשר כבולעו בצידו הצפוני כך פולטו בצד דרום. אגם זה הוא ים כינרת או ים גינוסר.
מימות קדומים ערים וכפרים זרועים על שפתו הפוריה והיפה להפליא, יושביהם היו שולחים וגם מביאים לחמם על פני מימיו הזכים והצלולים, השורצים דגים לרוב. רוב הערים האלו נכחדו מעל פני האדמה, ורק אחת מהן שבע נפלה ושבע קמה, זוהי טבריה, יושבת העמק, הקשורה קשר דם במקרים ותלאות רבות שעברו על עם ישראל. היא התענתה באשר התענה הוא, ובשלומו גם לה שלום.
ולפיכך זכתה ונתקדשה בקדושת ארבע הערים.
טבריה "העמוקה מכולן"- כירושלים, בירת הארץ, כחברון, מקום מנוחת האבות, וכצפת המסתורית, עיר ההרים, קדושה אחת להם.
ועל טבריה העיר רוצה אני ליחד את הדיבור בחוברת זו…..
איזה סבא, או מיי גוד. כמו http://laitman.net
מי מגדל את מי?
התקופה האחרונה מבליטה את המצב שהיה לפני כן, ריצה מטורפת אחרי סיפוקים זמניים שלא נגמרו.
שום דבר לא הרגיע את האנשים מלרוץ אחרי מותרות, הבולטים בהם קניות, מסעדות, טיולים וטיסות.
צפיפות המטוסים על מפת טיסות עולמית הייתה תמיד מעוררת בי פליאה רבה, כמובן בנתיבים בין המדינות העשירות.
הכל קרס בבת אחת, אנשים נשארו בבית זמנים ארוכים עם בני זוג וילדים והחלו חווים מציאות שלא הייתה מוכרת עד אז.
הורים מצאו את עצמם חסרי אונים מול המציאות החדשה, איך עכשיו מגדלים ומחנכים את הילדים והנוער.
איפה הגבול בין נתניה לבין דרישה להשתתפות בנטל הבית, לימודים, שיעורי בית וכדומה.
מדי פעם נשמע הפסוק "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי), אבל בשביל זה צריך להכיר דרכו של כל נער ולפי זה לחנך אותו, כי כל אחד שונה ומיוחד, ויתר על כך החינוך ייאשר איתו עד סוף החיים.
החינוך דורש מאמץ רב והשקעת זמן, לפיתוח קשר בריא ופתוח, להתעניין בלימודים, חברים, רשתות חברתיות, תוכניות טלוויזיה, ובלי חשש לעימותים, דווקא השגחה זו נותנת הרגשת ביטחון לילד שדואגים לו ויש לו אוזן קשבת ועל מי לסמוך במצבי משבר.
ילדים מעתיקים התנהגותם ממבוגרים, לכן נדרשת ערנות רבה מצד ההורים על התנהגות ביניהם, ובהשקעה בזמן הפנאי.
ילדים לומדים מהר איך לנצל את ההורים לטובתם להשיג מבוקשם, וההורים נופלים בפח, והם הופכים להיות מקור לחליבה. עלינו לזכור שגם אנחנו כאנשים וגם כהורים, יש לדרוש ולקיים שכל דבר יעשה במידתיות בלי הגזמה, להתחשב באחרים לכבד כל אדם באשר הוא, כי אם נגיע למצב שהורים מחנכים ילדיהם לפי ערכים אלו, אז יהיו לנו דורות של אנשים שמחים ומאושרים הרחוקים מכל סוג של אלימות, כחברה מתוקנת.
בקצרה אפשר לומר כי, לקיים את אהבת הזולת, זוהי דרך הטובה ביותר לחינוך ילדים ונוער, כמובן עם דוגמא אישית של מבוגרים.
אם כולם דואגים לכולם אין מקום לדאגה.