"משנה לשנה אני הולכת ונחשפת, מעונה לעונה אני מתקלפת…" בוקע מהרדיו בסלון בזמן שאני מכינה ארוחת צהרים לילדים. יש בי תמיד פינה חמה בלב לשירים עבריים ישנים. יש בהם משהו מאוד נוגע. לעתים רך, לעתים בועט ועוקצני אבל בדרך כלל מגיע עם אמת מאוד חדה שחודרת ללב.
"…מסירה את כסותי הישנה, מקפלת אותה בפינה ומסתכלת" ממשיכה יהודית רביץ. יש משהו בקול הזך הזה, הברור, הענוג שמספר לי סיפור וחושף בפני עוד רובד. אחת הזמרות שיש בי קצת צער שלא שומעים יותר בנוף הכללי של רשימות ההשמעה.
פתאום, אני חוזרת אחורה 30 שנה לימי ילדותי שבהם הייתי שומעת אותה בווקמן עם אוזניות מגניבות בצבע כחול. (זה כבר לא ממש אופנתי והאמת די זקן להגיד מגניב לא?… צריכה לברר עם הילדים שלי…). כשהייתי ילדה השיר הזה גרם לי לתחושה נעימה של רוגע. לא חושבת שירדתי אז לעומקן של המילים אבל המנגינה, הרכות של הקול והליטוף של המילים כנראה היו ממש מדויקים להרגשה.
היום, השיר הזה מתחבר אלי בכל כך הרבה רבדים נוספים. השיר הזה מבטא בעיניי בעיקר קבלה. קבלה של החיים האלו עם כל הקושי, השמחה, הכאב והאושר שהם מביאים איתם. קבלה שלי את עצמי, עם הקמט החדש שהתווסף והשערה הכסופה שמזכירים לי שהכל בר חלוף.
מה שמביא אותי להבנה שהכל משתנה ובסוף יעלם. כולנו נגיע לאותו מקום, לאותו סיום מפואר מושלכים אל עפר וכל שנותר לנו הוא לקוות שלא בזבזנו את חיינו לריק. נכון, העולם שבו אנחנו חיים הוא עולם תובעני וקשוח, אבל יש עוד דברים חשובים לא פחות מהצלחה, הכנסה, או רכישת הדגם הכי חדיש של אייפון. פתאום מציפים אותי רגשות חמים של סיפוק, מילוי פנימי, אושר אמיתי. ראיתי מולי את כל הדברים שהספקתי, את כל הדברים שיש לי – זכיתי לאהוב, זכיתי לאחוז בידיהם הקטנות של בניי, זכיתי לשמח את הורי. נכון, יש עוד דברים רבים שלא הספקתי, לא רכשתי, לא הרווחתי, אבל כרגע, בינות טיגון השניצלים וחיתוך הירקות לילדי, אני מרגישה כאדם הכי עשיר והכי מאושר עלי אדמות.
"…משנה לשנה אני הולכת ונחשפת, משנה לשנה הולכת ונרגעת."