ישנו סיפור על אמריקאי שמגיע למקסיקו ורואה מקסיקני יושב מתחת לסומבררו רחב השוליים שלו כשבידו חכה ודג לו דגים על פי צרכו. כמה גדול הפער ביניהם, סיפור המעיד על הפערים הגדולים בין הדור הרכושני לדור של ההסתפקות במועט, בהכרחיות.
אותו אמריקאי שרואה את המקסיקני דג בזה אחר זה, דג ועוד דג ועוד דג, רואה לנגד עיניו את הדולרים הרבים שיכול המקסיקני להרוויח משפע הדגה, פונה אל המקסיקני בשאלה: יש פה כל כך הרבה דגים, למה אתה לא קונה סירה, זורק רשת ותופס ברשת הרבה דגים?" שואל אותו המקסיקני: "למה"? משיב האמריקאי: " למכור אותם בשוק", שואל המקסיקני: "למה?", "כדי שיהיה לך כסף", משיב האמריקאי. "למה?" שואל המקסיקני, "כדי שתוכל לקנות לך ספינת דייג גדולה" משיב האמריקאי. "למה?" מקשה המקסיקני, "כדי שתוכל להקים לך חברת דייג גדולה" משיב שוב האמריקאי, "למה?" ממשיך המקסיקני לדרוש. "כדי שתהיה עשיר ולא תצטרך לעבוד יותר, תוכל לצאת לחופשות, להגיע למקומות נופש לדוג דגים בכיף" משיב האמריקאי עב הכרס בסבלנות רבה. "למה? אני הרי עושה את זה כבר" משיב המקסיקני.
אז כן, אנחנו דור רכושני. החברות השונות מנצלות את חולשתנו ומשכנעות אותנו הערב והשכם כמה אנחנו צריכים את הטלפון הכי חדיש, את הטלוויזיה עם האפשרויות האין סופיות, את המכונית שיכולה להגיע בשתי שניות לשלוש מאות קמ"ש, את כמות הבגדים שממלאים ארון ועוד ארון ועוד ארון. אנחנו דור שאוגר רכוש שבמחצית ממנו, ואפילו יותר מכך, לא ישתמש אף פעם.
בינינו, מי משתמש בכל הפונקציות שהמוכר סיפר לנו עליהן בהתלהבות כשגרם לנו לקנות את הטלוויזיה הכי חדישה ויקרה שקיימת בשוק? מי משתמש בכל הפונקציות של התנור או המזגן שהפרסומת אמרה לנו שנהיה מאושרים אם יהיה לנו אותם?
הפכנו להיות דור שעובד מזריחת החמה עד צאת הנשמה כדי לממן את אותה סירה ואותה ספינה שהמקסיקני עליו סיפרתי בראשית דבריי הבין שהוא לא נזקק להם בכלל. הוא יושב לו על הגדה, מתבונן ביפי הבריאה ומתקשר עם המשמעות שכסף וסירה, וחברת דיג לא תיתן לו אף פעם.
מתי גם אנחנו נגיע לכך?